ירושלמי- בארץ ישראל לא מקללים

בסוף פרשיית ספירת העומר מוזכרות כמה מהלכות קצירה, ובראשם - מצות פאה. 

התורה אומרת שהפאה ניתנת דווקא בסוף הקצירה, ובתלמודים מונים כמה תועליות שיש  בכך.

אחת מהן: "מפני החשד – שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו." כאשר הוא מניח באמצע השדה, אין ניכר לעוברים ושבים שהוא הניח פאה, והם עלולים לחשדו שלא הניח פאה כלל.

גם בירושלמי כך אומרים: "מפני מראית העין כיצד? שלא יהו העוברים והשבים אומרים ראו היאך קצר איש פלוני שדהו ולא הניח פאה לעניים."

יש הבדל בסגנון הדברים.

בבבלי בני אדם חושדים ומקללים: "תבוא מארה". בירושלמי לא מוזכרת קללה, אלא מראית עין בלבד.

חז"ל אומרים שתלמידי חכמים שבבבל מחבלים זה לזה בהלכה, ובא"י מנעימים. בסוגייתנו רואים שגם אצל המון העם יש לכך ביטוי. בא"י לא מקללים. בספרים הקדושים מבואר שכוחות הרע והקליפות חלשים בא"י. זה גם בעולמות הרוחניים וגם בחיים עצמם. נראה שזה שורש ההבדל העדין בין הסגנונות של התלמודים.